בני הזוג שלנו הם לא אמא ואבא שלנו, למרות שלא מעט פעמים אנחנו משתוקקים שהם יקבלו אותנו בברכה "כמו שאנחנו". זאת אומרת, יקבלו אותנו יחד עם ההערות הפוגעניות, הציניות, ריחות וצלילים שמשתחררים מאיתנו באופן טבעי וכל דבר אחר שהוא חלק בלתי נפרד מאיתנו.

 

יש דרך אחרת לתקשר עם בני הזוג. מנומסת יותר ופוגעת פחות. דרך רגישה ואמפתית. אפשר לתקשר גם בלי לומר: "אני חושבת שאתה לא מוכשר ובגלל זה פיטרו אותך" או "אתה אפס" או "אני לא בטוח אם אני אוהב אותך" או "אני לא בטוח שאני מסוגל לחיות איתך" "את חייבת להוריד כמה קילוגרמים" וכדומה. ישנן אימרות הרסניות, שעדיף שלא יאמרו בלי קשר למידת כנותן. בן או בת זוג ששומעים אימרה מסוג זה יכולים לנסות לסלק אותה מראשם, אך אני לא בטוחה שהם תמיד יצליח לעשות זאת.

 

על אף שהיא התנצלה והתחרטה, בן זוגה עדיין מרגיש שהיא רואה בו "מפסידן". על אף שהוא נשבע שלא התכוון לזה, התחנן לסליחה, ועל אף שעבר זמן רב מאז שהדברים נאמרו, בת זוגו עדיין לא השתחררה מהרגשה שהיא "לא רצויה". הדברים נאמרו. אי אפשר לקחת אותם בחזרה.

 

והנה לכם סיפור קצר ששמעתי מהמרצה שלי:

היה היו גבר ואישה אוהבים זה את זו. מדי פעם היא נהגה להעליב אותו וגם הוא נהג להעליב אותה מדי פעם. הם סיכמו בינהם שכאשר הם מעליבים אחד את השני, הם תוקעים מסמר בגדר שמקיף את הבית. יחד עם זאת, כאשר הם יגידו או יעשו דבר טוב אחד לשני, הם יוציאו מסמר אחד.

הרבה שנים עברו מאז. בני הזוג גידלו ילדים וכעת היו לסבא וסבתא. יום אחד הם יצאו לחצר לבדוק את כמות המסמרים וגילו שלא נשאר אף מסמר בגדר. איזה יופי.

אבל נשארו הרבה חורים...

 

אנא תהיו רגישים גם לאלה שהכי קרובים אליכם,

מיקה.