Mika Shatz
Couples Counseling
(online)
WhatsApp 054-7482945
קריאה מהנה
איך אתם לומדים לנהל את הזוגיות שלכם?
נולדתי, גדלתי אל תוך משפחתי, יצאתי מהבית והנה, עתה עליי לנהל זוגיות משל עצמי. מי אמר שאני מוכנה? איך אני יודעת לנהל זוגיות בצורה טובה, בונה ולא הורסת? איך לומדים לעשות את זה? הרי בבית הספר לא היה לנו שיעור בשם "החבר הראשון שלי" וגם באוניברסיטה לא זכור לי קורס בשם "מבוא לניהול זוגיות".
בית. מילה קצרה עם משמעות עצומה. אי אפשר להמעיט בערכו של מה שראינו וספגנו בבית הורינו או בכל בית שגדלנו בו. כל משפחה ייחודית במינה ויש לה כללים משלה. יש משפחות שמשתפות את הילדים שלהם בריבים וויכוחים ויש כאלה שלא. יש משפחות שלא רבים בהן, לכאורה או באמת, וישנן משפחות בהן הריבים הם שגרה יומית. יש ריבים שקטים, יש ריבים רועשים, יש רגשות ומעשים גלויים ונסתרים. יש הכל מהכל.
האם אני באמת מכירה איך הורי טיפלו בקונפליקטים בינהם? האם אני רוצה ללכת בדרכם של הוריי? אם לא, איך אדע מה הדרך? אני יכולה לומר לעצמי: "לא אהיה כמו אמי" או "לא אהיה כמו אבי". זה בר ביצוע? האם אצליח להתחבר לתת-מודע שלי ולא לחזור על דפוסי התנהגות של אמי ואבי? כמו מי אהיה? אני צריכה לבחור מישהו ספציפי? יש אידיאל? אולי שכשהייתי ילדה, הערצתי את הוריה של החברה שלי וראיתי בהם אידיאל של אושר זוגי עלי אדמות. הם צחקו אחד עם השניה והיו נינוחים וסבלניים. המגניבות שלהם כבשה אותי ואמרתי לעצמי: "זו הנוסחה לאושר! היא ולא אחרת!". אך האם הם באמת היו זוג מאושר כמו שחשבתי בזמנו? מה עלי לעשות בשביל להיות כמוהם? אני לא רוצה לחשוב שיש דוגמא אחת לאידיאל שאליו צריך לשאוף.
אנחנו גם נוטים ללמוד מניסיוננו בתחום הזוגיות. קורה שאת נפרדת מאדם מסויים ומצטערת על כך, אך הרכבת כבר נסעה. הוא התגבר עליך ובונה חיים עם מישהי אחרת. זה מאוד כואב לך. אך האם יעזור לך להיצמד בכל הכוח לבן זוגך הבא, בתקווה שלא תחזרי על הטעות הכואבת מן העבר? קורה גם שאתה גורר יחסים עם בת הזוג בהתעלמות מאדישות הדדית מוחלטת שנוצרה בינכם זה מכבר, בתקווה שהדבר ישתנה עם קרות אירועים מסויימים בעתיד (חתונה, ילדים וכו'). אחרי זמן מה, דרככם נפרדות בצורה מאוד ערסית והורסת. אתה מתוסכל ופגוע. שואל את עצמך, מה אני צריך את כל הכאב הזה? כתוצאה, אתה תובע מעצמך ממלוד מניסיונך המר ו"חותך" כל קשר זוגי שיש בו ניצוצות של קשיים. קשיים בזוגיות נתפסים בעיניך כמשהו רע ופוגע שצריך להימנע ממנו.
וודאי עקבתם אחר חוט המחשבה שלי: יש הרבה מוקשים בבחירת העמק השווה בזוגיות. את מביאה את עצמך, את משפחתך ואת ניסיונך לזוגיות. גם בן זוגך. לך יש תקוות, רגשות, פחדים ואכזבות. גם לבן זוגך. אני לא מאמינה שיש 10 או 5 דברים שעליכם לעשות בשביל לנהל זוגיות טובה. ולמה זה תמיד מספר עגול של דברים שצריך לעשות? ג'ורג' קרלין המנוח וודאי היה אומר על זה שמספר 10 נבחר כאקט שיווקי ותו לא.
אני מציעה לבחון את כל העסק מההתחלה. תחשבו על הקשר הזוגי שלכם. איזה נפלא ומאתגר זה להיות בן או בת זוג, נכון? אף פעם לא משעמם, תמיד יש אתגרים חדשים ומעניינים. תמיד נחמד לפתור חידות ולהתגבר על קשיים ביחד. אילו אתגרים עומדים לפניכם ואיך אתם מטפלים בהם? אם יש משהו שתוקע אתכם באותו מקום סביב קושי מסויים, תשאלו את עצמכם האם יש לכם, כיחידים וכזוג, "צריכים" שאותם אתם מביאים לזוגיות שלכם (מלשון "צריך"). מהם ומה מקורם? איפה למדתם שככה צריך? האם ככה היה במשפחה שלכם? האם זה ההפך הגמור ממה שראיתם בבית? האם אתם רוצים אחרת? ניסיתם אחרת? מה יקרה כשתנסו אחרת? כולנו חיים עם קביעות שכאלה שתוקעות אותנו במקום, ולא תמיד מודעים לכך.
דוגמאות ל"צריכים":
- היא צריכה להבין בעצמה מה עובר עלי כשאני כועס
- הוא צריך לדעת מה עושה לי טוב במיטה
- אנחנו לא צריכים לדבר על מה שחוויתי במשפחת המוצא שלי, כי זה לא רלוונטי
- צריך להימנע מריבים כי ככה נוהגים במשפחות הכי טובות
- אם רבים, צריך להסתיר את זה מהילדים
- אם בוגדים, אין סליחה ואין מחילה, וכו'
תהיו כנים עם עצמכם. ותהיו סקרנים כשאתם שואלים את עצמכם את השאלות האלה. אל תשאלו מהמקום של שפיטה או ביקורת או השוואה אחד לשני. אלא תנסו לעשות את זה ממקום נייטראלי של סקרנות. כאילו אתם שואלים מישהו איזה דגם אותו הכי טוב בעיניו, למה הוא הכי טוב בעיניו, מה היתרונות והחסרונות שלו, האם ניסה דגמים אחרים, מה היתה חוויתו, וכדומה. אם יש לכם אלמנטים של תקיעות בזוגיות, ייתכן שה"צריכים" הם אלה שגורמים לכך. הרי לא נולדנו עם האמונות הללו. אם תלמדו על מקורן של האמונות האלה אצלכם ואצל הפרטנר שלכם, תוכלו להבין ולנתח כמה מהדברים שקרו עד עכשיו. בנוסף, תוכלו לגלות יותר אמפתיה והבנה כלפי הפרטנר שלכם כיוון שתבינו למה הוא נוהג כפי שנוהג. דברו על האמונות שלכם. תפתחו. לא מדובר כאן בתרגיל של שעה-שעתיים בשעת הערב, אלא מדובר בהליך הדרגתי במהלכו יתרחשו תגליות קטנות וגדולות ופתאום תשימו לב אליהן. מה תרצו לעשות עם התגליות הללו?
הבנה זו מתנה גדולה. לעצמך ולאחר.
תני לו להתגעגע אליך?
החברות המנוסות שלי אמרו לי פעם: "תני לו להתגעגע אליך! אל תתני את כל כולך". קיבלתי רושם שמדובר במעין כלל ברזל אוניברסאלי שמנחה כל זוגיות באשר היא ללא כל קשר למימד הזמן והמקום. קיבלתי את הרושם שאני חייבת לשחק את המשחק בכל מחיר: לתת מעצמי, אבל במידה הנכונה. לא להגזים. לא לבטל את עצמי. לעולם לא להבלע על ידי הקשר הזוגי. פשוט ויישים?
אז זהו, שזה לא כלל ברזל. ולא אוניברסאלי. ואין ממש קשר לניסיון.
יש זוגות שחיים "אחד בתוך השני" כל החיים ומאושרים על כך. הם לא מרגישים לרגע שהם מבטלים את עצמם. ההפך הוא הנכון. הם מרגישים שככה הם מגשימים את עצמם. מנגד, יש כאלה שעושים הכל בנפרד ומאוד מאושרים בחלקם. יש שיגידו, ששני המצבים הקיצוניים האלה אינם ברי קיימא במבחן הזמן. אני מציעה שהזוג בעצמו יעשה מדי פעם בדק בית ואם נראה להם שזהו המצב האופטימאלי עבורם, הם ימשיכו איתו. יש כאלה שחווים, באופן הדדי, עת להתרחק ועת להתקרב. תקופה מקרבת יכולה לבוא כתוצאה מאירוע מאחד, חיובי או שלילי (חתונה, לידה, מות הורה וכו').
יש גם כאלה שלא מסונכרנים בחלק מהזמן: אחד רוצה יותר קרבה והשני רוצה יותר ריחוק ולכן הוא תובע יותר זמן לעצמו. במצב אחרון זה, אם בן הזוג רוצה יותר זמן לעצמו, ואת מרגישה שאת רוצה לבלות יותר זמן ביחד, ניתן להיעזר בעצה "תני לו להתגעגע אליך". אגיע לזה בהמשך. כולנו יכולים למצוא את עצמנו בכל אחד מן המצבים המתוארים בתקופות שונות בחיים. וזה בסדר. זה נורמלי. דברו אחד עם השני וכך תדעו איפה כל אחד נמצא. זה בסדר לומר: "עכשיו אני זקוקה לזמן עצמי".
בואו נכניס למשוואה את מימד הזמן.
בדרך כלל, זוגות עוברים מספר שלבים בחיי הזוגיות. השלבים עשויים להשתנות מזוג לזוג. בתחילת הקשר אנחנו עשויים לחוות תקופה של מעין "ירח דבש". בתקופה זו, אנחנו רוצים לבלות כל הזמן אחד עם השניה, לחלוק כל חוויה, לעשות הכל ביחד: לקום בבוקר באותה שעה, לטייל עם הכלב ביחד, לאכול שלוש ארוחות ביום ביחד, לראות מונדיאל ביחד, להתעמל, להתקלח ביחד, ללכת לישון ביחד. אנחנו מבינים אחד את השני, חושבים אותו הדבר. מדגישים את הדימיון ביננו. מתעלמים מן השוני ביננו. צרכינו מסופקים. אנו מאושרים.
לאחר שלב "ירח דבש" עשוי להגיע שלב הנפרדות המביא עמו מאבקי כוח בין בני הזוג. בני הזוג כבר לא רואים רק את החיוך של השני. פתאום מתחילים לשים לב גם לריח מהפה. בני הזוג מתחילים לשאול את עצמם שאלות שעד עכשיו לא העסיקו אותם. מי יקבע אך הזוגיות תראה? מי יכתיב את הכללים? בשלב הזה בני זוג יבליטו את השוני בינהם. כאן תבלוט הנפרדות בינהם.
וכך הלאה. יש עוד שלבים ואתגרים בפני בני הזוג. המוטיב חוזר על עצמו: מתקרבים - מתרחקים - מתקרבים - מתרחקים. זה תלוי בשלבי חיים, שלבי זוגיות, אירועים בחיים, גיל ילדים, יציאת הכן על ידי הילדים, פרק ב' בזוגיות וכדומה.
לעיתים אין סנכרון בין בני הזוג. אם בן הזוג נמצא בשלב של "ביחד" ובת זוגו כבר עברה לשלב הבא של נפרדות, הרי שניים כאלה לא משדרים על אותו הגל של הצורך ב"ביחד" לעומת "לחוד". איך תדעו שאתם שם? אני אתן לכם טיפ. לא כולם יוכלו להרשות את זה לעצמם, זה כרוך בהרבה אמצעים מתוחכמים. אם תחסכו הרבה כסף, אולי תגיעו לזה מתישהו. והטיפ הוא.....
תדברו! פשוט תדברו אחד עם השני. למילים יש כוח. כמו שאמרתי מקודם, אימרה "אני כרגע צריכה יותר זמן לעצמי" הינה אמרה כנה ומכבדת.
בואו נחזור להמלצה של חברותיי: "תן לה להתגעגע אליך" בהקשר של אי-סנכרון בין בני הזוג על הציר "ביחד-לחוד". האם זהו משחק שיכול לעזור? יש סיכוי.
הרי מה קורה בפועל אם תלחץ על בת זוגתך להתקרב? היא תתרחק עוד יותר. היא תרגיש מחנק. זה יגרום לך ללחוץ עוד יותר לקרבה. היא תתרחק עוד יותר. מרדף. אם תנסה את ההיפך - תרפה, תקח זמן לעצמך, תשקיע בתחביבים משל עצמך. אבל לא מתוך נקמה או משחק אגו. תעשה זאת מתוך הבנה שאתם כרגע לא מסונכרנים על הציר של ביחד-לחוד ואתם כרגע זקוקים לדברים שונים. המרדף נפסק. אפשר לנשום. היא לא מרגישה נרדפת. היא התחילה ליזום יותר פעילויות משותפות.
אנא תזהרו עם הכלי הזה. הרי קל מאוד להסתבך, אם לא תדעו באמת איפה שניכם נמצאים על הרצף של ביחד-לחוד. אם שניכם לא קראתם נכון את מפת היחסים בזמן נתון, ושניכם "נותנים לשני להתגעגע אליכם" כאשר הצורך האמיתי הוא בעצם קרבה רבה משני הצדדים, הרי זה יכול להיות משחק הרסני. היזהרו מכללים דטרמיניסטיים וגורפים.
אותי מרגש לחשוב על זוגיות כעל משהו רב מימדי, משתנה, חי ונושם. ולא כעל מערכת סגורה, פחית לחץ, שמתנהלת לפי כללים נוקשים.
היו גמישים ותדברו. גם אם זה מביך בהתחלה. זה מאוד מקרב.
אין לנו זוגיות
רותי, בחורה בת 40, נשואה לגילי ואמא לשלושה ילדים: "אין על מה לדבר, אין לנו זוגיות בכלל. בסוף היום אנחנו עייפים. אחרי העבודה, טיפול בילדים וסידורי בית, לא נשאר כוח לשום דבר. בקושי יש כוח להתקלח. אנחנו גם לא יודעים מה צופה לנו הלילה הקרוב, לכן יוצא שאנחנו במצב כוננות תמידי - שומרים על כוחותינו למקרה שנצטרך לקום בלילה לילדים. אין כל כך הרבה תקשורת. אם יש תקשורת, ברובה היא טכנית סביב חלוקת תפקידים ומשימות משפחתיות. כשהילדים יגדלו קצת - תחזור הזוגיות".
לרותי וגילי אין זוגיות? מהי בכלל זוגיות? האם זוגיות היא ארוחת ערב רומנטית לאור נרות? האם זה טיול רומנטי לחו"ל? האם זו תדירות גבוהה של יחסי מין? לא רק. ברובה, זוגיות זה משהו אחר. רותי, זה נשמע שיש לכם זוגיות, אבל היא לא לרוחך. טעונה שיפור. טעונה אינטימיות. אולי היא לא תורמת ואף מזיקה לילדיכם. אבל מה שבטוח - יש זוגיות.
הרי זוגיות היא כל תקשורת שמתרחשת בין רותי וגילי. כל אינטרקציה. בעצם זוגיות זה כל דבר שקורה בינהם מעצם היותם זוג. זו יכולה להיות תקשורת גלויה כמו שיחות, התכתבות בווטסאפ, מסרונים והודעות אימייל. תקשורת יכולה לקרות גם בעזרת מסרים סמויים כמו שתיקה, הבעות פנים, טון דיבור ומבטים. אתם קשורים אחד לשניה כל הזמן. זורם ביניכם מידע דו-סטרי ללא הפסקה. המידע נקלט ומעובד על ידי הדצ השני. לא משנה מה תעשו או לא תעשו, תאמרו או לא תאמרו, הדבר יתפרש בדרך כלשהי על ידי בן הזוג.
אם לא תדברו ביניכם בצורה ישירה, כנה ואמפתית על מה שעובר עליכם כיחידים וכזוג, לבן הזוג לא נותר אלא לקלוט מסרים ולפרש את הסיטואציה בדרך שלו, בהתאם להיסטוריה הזוגית: "היא רואה אותי כמובן מאליו", "היא לא רוצה לבלות זמן איתי, היא מעדיפה לישון", "אולי היא כל כך מותשת שהיא אפילו מצטערת שעשינו ילד שלישי", "אני מיותר פה?", "היא מחכה עד שהילדים יגדלו בשביל לפרק את הזוגיות הזאת?" וכו' וכו'. אין סוף לדמיון האנושי. מחשבות אלה גורמות לבן הזוג להיסגר, להיות ממורמר, חסר אונים, לחשוב מחשבות כמו: "האם היא האחת עבורי?", "האם אני עדיין אוהב אותה?". זה ישודר לבת הזוג וייקלט אצלה. וכך הלאה וכך הלאה. כתוצאה, אם לא מדברים בפתיחות על מה מתרחש בזוגיות, זה יכול להיות הרסני.
כמובן שיש עת לקרבה ועת לריחוק בזוגיות, הרי חיי המשפחה משתנים ללא הרף. לעיתים נסיבות החיים (ילדים, קריירה) תובעות מאיתנו להקדיש יותר זמן לדברים שמחוץ לזוגיות. חשוב לדבר על מה שפוקד את חיי הזוגיות שלכם ולשתף אחד את השניה ברגשות שאתם חווים. אם תדברו בינכם בצורה ישירה, כנה ומכבדת, תרגישו שיש לכם זוגיות אפילו בתקופות של ריחוק זוגי, כשעייפים ומותשים, כשאין זמן לארוחת ערב זוגית או לסרט רומנטי לאור הנרות. הוספתם לזוגיות הידברות והקשבה בצורה ישירה, כנה ואמפתית והופ..... לרותי וגילי יש זוגיות!
אנחנו לא זוג רומנטי
זוגות אומרים לי לעיתים שהם לא רומנטיים. אין להם התרגשות רומנטית, אין פרפרים בבטן, הם לא עושים דברים רומנטיים ביחד. לעיתים, אין כוח להתחיל לעשות אותם, ליזום, להתאמץ, להשקיע. כתוצאה מכך, נוצר סטטוס קוו שמשמר את המצב כמו שהוא. אחת השאלות שאני שואלת זוגות אלה היא "מה היא רומנטיקה בשבילכם"? הם מתחילים לחשוב.
אני רוצה לשתף אתכם בשיחה מאוד מרגשת שהייתה לי בנושא עם זוג אחד - נעמה ושחר, הורים לשני ילדים קטנים. נעמה, אישה נאה בת 36, ישבה יחד עם שחר בסלון ביתה ושיתפה אותי ברזי הזוגיות שלהם. היא סיפרה על איך הכל התחיל, עד כמה היא גאה בהישגים האישיים והזוגיים שלהם, אילו ילדים מדהימים יש להם, איך הם מתמודדים עם קונפליקטים ביניהם ועד כמה היא בסך הכל שמחה על כך שמצאה חבר טוב ושותף לחיים.
היה לנעמה חשוב לציין לרעה שאין ביניהם רומנטיקה. היא מודאגת מזה. לאחרים יש. שאלתי למה היא מתכוונת. מה היא רומנטיקה בשבילה. היא חשבה וענתה לי שיש לה רתיעה מפרחים, בונבוניירות שוקולד, סוכריות בצורת לב וכדומה. שאלתי אותה האם זוהי "רומנטיקה" בעיניה. היא חשבה שוב. חשבה לעומק. הרגשתי שהיא נאבקת עם עצמה. כאילו מנסה לפתור חידה הכוללת סטירה לוגית. לבסוף אמרה: "לא, זה בכלל לא רומנטי בעיניי. זה מעצבן אותי". אם שחר יביא לה פרחים או סוכריות בצורת לב, זה יכול לעצבן ולהכעיס אותה (מה שלא יקרה אם בנה או בתה יביאו לה פרחים). מהשיחה, הסתבר שלנעמה יש זיכרון לא נעים סביב האקס שלה מלפני כמה וכמה שנים. היא מאוד אהבה את האקס. הוא היה כל עולמה. אהבתה הייתה טוטלית. הוא כל הזמן פינק אותה בדברים "רומנטיים" - סוכריות בצורת לב, פתקים עם מילים יפות, נרות ריחניים, דובים עם לב, פרחים ... ומה לא. האקס גם אמר מילים יפות שמאחוריהן לא היה כלום. בדיעבד, נודע לה שהוא לא העריך אותה על מה שהיא בתור אדם, אלא חיפש לעצמו סידור נוח.
נעמה רואה בפינוקים האלה משהו זול, ריקני, חסר משמעות. הם לא מרגשים אותה. היא לא באמת מחפשת אותם. היא לא רוצה להכניס אותם לחייה עם שחר. אוקי, אז מה כן חסר?
נעמה, מה כן רומנטי בעיניך ומרגש אותך? עד עכשיו דיברנו על "מה לא". פתאום אני רואה חיוך והתרגשות על פניה. היא חושבת על "מה כן". היא מתרגשת מזה שיש לה חבר אמיתי וזהו שחר. מרגש אותה לחשוב שאם יהיו אתגרים וקשיים בעתיד, הם ידעו להתמודד איתם יחדיו. היא מתרגשת מזה ששחר מכין לה ארוחות ערב ודואג שהיא תסיים לאכול לפני שהיא קמה מהשולחן ומקדישה את עצמה לילדים. מרגש אותה לחשוב על סוף שבוע בעוד חודש כי אז הם צפויים להקפיץ את הילדים להוריה ולבלות סוף שבוע בבית מלון מפואר.
- "כל זה רומנטי בעינייך?" - "כן, ברור, הכי רומנטי שיש!". זוהי מהות הרומנטיקה בעיניי. גם אם מישהו מדליק נרות ושולח בונבוניירות אחד לשני, בשביל שזה יהיה רומנטי ומרגש, כדאי שיעמדו מאחורי זה ערכים של שיתוף, דאגה, כבוד וחברות.
אולי זה נראה לכם שנעמה לא חשבה עד הסוף לפני שהיא התלוננה בפניי על חוסר הרומנטיקה בחייה. אולי נראה לכם שהיא לא מחוברת לעצמה ורגשותיה. אך תחשבו לרגע עם עצמכם כמה דברים אנחנו אומרים ועושים אחרי שחשבנו עליהם לעומק ועטפנו אותם עם שאלות מנחות מכל הכיוונים. האם זה פרקטי לעצור ולחשוב לעומק עומקים על כל משפט ומילה? למי יש זמן?
ועוד משהו. מה זה רומנטיקה בשבילכם? תחשבו...
זהירות: הענשה אינטימית
אני לא מכירה זוגות שחווים אינטימיות מינית חזקה בעת שאין כלל זכר לאינטימיות הרגשית ביחסים בינהם. שמעתי שיש מעט כאלה. נראה לי שרוב הזוגות זקוק לתחושה של אינטימיות רגשית חזקה ומספקת על מנת להגיע לאינטימיות פיזית ביחסים. האינטימיות הפיזית, בתורה, מעודדת את האינטימיות הרגשית אצל בני הזוג. שני סוגי האינטימיות שלובים זה בזה עד שלא תמיד נצליח להבחין בין השניים.
השילוב בין השניים עשוי ליצור זליגה של מתחים ולחצים מתחום הרגשי לתחום המיני ולהיפך.
קורה שבן זוג אחד מתקשה להיענות לאינטימיות מינית לאחר פגיעות הקשורות לאינטימיות הרגשית. אני מתכוונת לפגיעות כמו מריבות, עלבונות, אכזבות, האשמות וכעסים. בדרך כלל, אלו הן הנשים שמתקשות להיתקרב פיזית אחרי שנפגעו רגשית, אך לא מחייב. קורה שבן הזוג האחר עשוי להגיב לתחושת הדחייה המינית בקושי לדבר על הרגשות שלו. זה אופייני יותר לגברים, אך אל תתפסו אותי במילה (לצרכי הנוחות, אמשיך את הדיון בתפקידים סטריאוטיפיים אלה).
כך נוצר המצב שבו בת הזוג לא רוצה לקיים יחסי מין כי היא כועסת על בן זוגה. ומה איתו? הוא כועס עליה משום שאין בינהם יחסי מין. מכאן קצרה הדרך להענשה אינטימית: היא תבטא את כעסה בהימנעות ממין. הוא יביע את כעסו על ידי הימנעות מקרבה רגשית איתה. כל זה קורה שלא במודע. אף אחד לא מעניש בכוונה.
למרות שלא תמיד מדובר בהענשה מכוונת, זה עדיין כואב ומתסכל. הגבר לאו דווקא מודע לגודל הפגיעה בבת זוגו כאשר הוא נמנע מקרבה רגשית עמה. האישה לא מודעת למימדי הפגיעה אותה חש בן זוגה כאשר שוב קיבל "לא" בתגובה לחיזוריו אחר האינטימיות הפיזית איתה. כמה מאיימת עליו הדחייה המינית? איזה לחץ מופעל עליו? האם רגשות שלא קיבלו ביטוי מילולי אינם קיימים?
מצב לא פשוט, אך לא נרים ידיים.
האתגר הוא לצאת מתפקידים נוקשים שבני הזוג נקלעו אליהם, ולראות את המצוקה של השני - הרי הפגיעה שחשים גברים כשהם נדחים מינית, אינה פחותה מן הפגיעה שחשות הנשים שנדחות רגשית, או להיפך. יהיה אפשרי לעבוד על הקונפליקט הפרדוקסאלי הזה רק אחרי שלכל אחד מבני הזוג יש את הדרך משלו להביע את הפגיעה בו וכל אחד יודע להתמודד עם הפגיעה שהוא חווה.
אם נתרגל יכולת להביע בגלוי תחושות קשות של פגיעה, אכזבה וכאב, אין סיבה שנימנע מאינטימיות. כתוצאה, בת הזוג שתביע כעס בצורה בונה, לא תיתן ביטוי לרגשות אלה בדרך של הימנעות מיחסי מין. בדומה, בן הזוג שיהיה מסוגל לדבר על פגיעותו בתחום המיני, לא יצטרך לסגת ריגשית מבת זוגו וידבר איתה באופן גלוי על רגשות.
ולא עוד להענשה האינטימית.
על שמיעה סלקטיבית
קורה לכם שאתם אומרים משהו לבן הזוג שלכם וכעבור זמן מה אתם מגלים שהמסר שלכם לא נקלט על ידו? מה המסקנות שלכם מהחוויה הזו? יש שיחשבו: הוא אף פעם לא מקשיב לי, לא אכפת לו ממני, הוא מקשיב לכולם חוץ ממני וכו' וכו'... קשה להתעודד ממחשבות שכאלה.
יש הרבה מחקרים על נפלאות המוח האנושי. המוח מסוגל לקלוט המון מידע בכל רגע נתון, אז למה שהמסר הזה לא ייקלט? הרי זה לא איזה רעש רקע שאפשר להתעלם ממנו.
למה לא בעצם? המוח יחליט מה רעש רקע ומה לא!
המוח האנושי משמיט מידע. ההשמטה יכולה להתבצע מאחר שהמידע אינו חיוני או שהוא סותר איזו אמונה חשובה או דבר אחר שחשוב לנו. יכולות להיות סיבות אחרות שכלל לא בשליטתנו מכיוון שההשמטה מתבצעת ברמת הלא-נודע.
לעתים, תהליך זה משרת אותנו ולעיתים פוגע בנו. למשל, אם אני נוסעת באוטובוס מלא באנשים ואין לי שום יכולת להתעלם מאינספור רעשי רקע, אני מוצפת בקולות ומידע רב ולא נחוץ. הדבר מונע ממני לכתוב מסרון בטלפון הנייד תוך כדי הנסיעה. במקרה זה השמטה של רעשי רקע באוטובוס תאפשר לי להתמקד בפעולה נחוצה לי - כתיבת הודעה. בכל רגע נתון המוח בוחר מה להשמיט ומה לא להשמיט. למשל, אני זוכרת שסבתא שלי כל הזמן הייתה מזכירה לי ליישר את הגב ולא לקמר אותו. המשימה לא הייתה קלה לביצוע מכיוון שזה הצריך מודעות תמידית לגב. לא הייתה לי מודעות כזו משום שהיו דברים יותר חשובים להתמקד בהם. המוח שלי שאל את עצמו בכל רגע: האם המודעות לגב הוא מידע נחוץ לי? ברוב המקרים לא היה זה מידע נחוץ, לכן המוח השמיט אותו. תוצאה - הגב שלי לא תמיד היה ישר.
המוח שלנו משמיט כל הזמן. כל הזמן. מוח מתפקד הוא מוח משמיט. תקשורת בין בני זוג אינה יוצאת מן הכלל הזה. כמה פעמים קרה לך שאמרת משהו וזה בכלל לא נקלט אצל האחר? מעצבן, נכון? קורה שאני שומעת קריאות ותלונות שונות מבני הזוג, באודם כועסים ומיואשים: "יש לו שמיעה סלקטיבית!" או "היא שומעת רק את מה שהיא רוצה לשמוע!".
גם אותי מרגיז כשדבריי לא נקלטים. במיוחד לא על ידי בן הזוג. ובכלל, אם כבר פותחים את זה, יש לי חלום: בכל פעם שיהיה לי מה להגיד, דבר קטן כגדול, בן זוגי יפסיק לעשות את מה שהוא עושה באותו הרגע, יתיישב לידי, יקח את ידי בידו, יסתכל לי עמוק בתוך העיניים, מבטו ישדר שהוא מבין ומכיל אותי, הוא מקשיב לי ושומע אותי. בלי לקתוע את דבריי באמצע, בלי להעביר ביקורת, בלי להציע הצעות. אחרי שאני מסיימת לדבר, הוא רושם לעצמו את הדברים בפנקס על מנת לא לשכוח את כל הפרטים. סצנריו זה מעלה חיוך אצלי. גם אצלכם? איך אפשר לצפות שכל זה יתרחש? אני בעצמי לא תמיד זוכרת איך ניסחתי משפט מסויים כשביקשתי משהו מבן זוגי. אז למה אני מצפה ממנו לזכור כל מילה? הרי גם אני לא תמיד עוזבת את הכל ומקדישה את כל כולי להקשבה בלתי מסוייגת לבן זוגי. גם אני משמיטה. לא מעט. הרי אנחנו לא שני מחשבים שמתקשרים ביננו בשפת c. אנחנו לא חיים ב"מעבדת ההקשבה והקליטה".
אתם יכולים להמשיך להתרגז מההשמטות בטענה שהדברים שנאמרו לא חשובים לבן הזוג. אתם יכולים לבחור בדרך אחרת ולשאול את עצמכם למה הדברים לא חשובים לו. תשאלו אותו. מתוך סקרנות, בלי לשפוט ולהאשים. לכולנו יש העדפות, רצונות וצרכים מתחת לפני השטח. לדוגמא: ביקשתם מבן זוגכם להוריד שקית זבל בבוקר כשהוא יוצא לעבודה והוא לא הוריד. תשאלו אותו, בלי להאשים, למה הוא לא הוריד את הזבל. ייתכן שהוא לא יידע לענות מיד. יחד עם זאת, אם כבר שאלתם, הוא יחשוב על זה. ייתכן שתשובתו תהיה: "וואלה, חשבתי על זה ובאמת יש סיבה לזה שלא הורדתי את הזבל. אני מרגיש שידיי מסריחות אחרי שאני מוריד את הזבל ולא היה באפשרותי לרחוץ אותן לפני שנכנסתי לפגישה עם לקוח". אולי גם יוסיף: "לצערי, בימים שבהם יש לי פגישות בוקר עם לקוחות, אני לא יכול לקחת על עצמי את המטלה הזו. אקח על עצמי מטלה אחרת".
ובכן, כשמבינים את תהליך ההשמטה, אפשר לוותר על הכעס ולא לקחת את ההשמטה באופן אישי. יש סיכוי סביר שלפחות בחלק מהמקרים, המוח של בן הזוג ישמיט את המידע שנאמר לו. סביר להניח שזה יקרה לו גם עם הוריו, מנהלים, לקוחות וכל אדם שעמו יש לו אינטראקציה. אם נזכור את זה, נהיה יותר סבלניים לבני זוגנו.
טיפ: אם אתם לא רוצים שהמסר יתפספס, תחזרו עליו שוב או שתבקשו מבן זוגכם לחזור עליו בשביל לוודא הבנה. תעשו זאת בהומור.
ההומור לא יזיק.
רבתם, צעקתם, האשמתם, התלוננתם, שתקתם... ועכשיו אתם תלמדו לנהל דו-שיח בינכם.
עדנה (בת זוג של איתן, אמא לשני ילדים מתבגרים): - מה דו-שיח עכשיו?! את צוחקת?! את ממש חיה בסרט אם את חושבת שנתחיל לדבר אחד עם השני בצורה יפה ומכבדת רק בגלל שאת נמצאת איתנו בחדר!
- עדנה, מדבריך אני מבינה שקשה לך לתקשר עם איתן. זה אולי מתסכל אותך ומכעיס אותך. אני מאמינה שניסיתם להגיע להידברות בונה בינכם אך הגעתם למבוי סתום. כשאני אומרת "שיח זוגי אמיתי", אני מתכוונת לבמה שבה נשמעים צרכים, רגשות, תקוות, פחדים, אכזבות של בני הזוג. בני הזוג מקשיבים אחד לשני ונשמעים אחד על ידי השני. שני בני הזוג מובנים אחד על ידי השני, גם אם לא בהכרח מסכימים אחד עם השני. זה טבעי ונורמלי. שניהם אנשים שונים ומרגישים דברים שונים. הם לא מפחדים לבטא רגשות, כי הם מרגישים בטוחים בסביבת בן הזוג. הם בטוחים שדברים שיאמרו ברגע אינטימי של חשיפה, לא ישמשו על ידי בן הזוג על מנת לפגוע, להשפיל או להשתיק. דו-שיח זה לא שיחה של שעה, אלא דרך חיים. כעת את רוצה להתחיל לנהל דו-שיח עם בעלך איתן?
- כן, אבל הוא לא מקשיב לי אף פעם....
- עצרי רגע, אני שאלתי אם תרצי לנהל דו-שיח שתיארתי?
- כן
- יופי. אך דו-השיח הזה יראה כשתנהלו אותו?
- אנחנו מסתכלים אחד על השניה, מדברים על רגשות, הוא רואה אותי, אני רואה אותו
- למה את רוצה לנהל כזה שיח עם איתן?
- כי נמאס מהמריבות, חוסר הקשבה, ילדים רואים אותנו רבים על שטויות
- איתן חשוב לך?
-כן
- תרצי בו חבר ושותף אמיתי?
- כן
- מה צריך שיקרה שיהיה כזה דו שיח בינכם?
- אנחנו צריכים לדבר ולהקשיב
- את בוטחת בסביבה שבה את נמצאת כרגע בשביל להתחיל לנהל דו-שיח עם איתן?
- לא
- מה צריך להשתנות בשביל שתשובתך תהיה "כן"?
- אני לא מכירה אותך, את זרה לי, לא יודעת כלום עליך. מרגיש לי לא בנוח.
- מה תרצי לדעת עלי בנוסף למה ששאלת אותי בטלפון לפני הפגישה שלנו?ֿ
- מה השיטה שלך? לאן כל זה חותר?
- הגישה שלי זה אתם, עדנה ואיתן. חשוב לי לראות אתכם, לדעת מה עברתם כיחידים, כזוג, כמשפחה. מה האינטרקציה בינכם, איך אתם מרגישים והרגשתם במהלך הקשר הזוגי בינכם. מה מניע אתכם. מה הפחדים והתקוות שלכם. מה הצרכים שלכם, מה הרצונות שלכם, מה הפנטזיות שלכם.
- במה ידע זה יעזור לך?
- ידע זה התחלה. אני שואלת שאלות שגורמים לחשוב. אנשים עונים לעצמם ולי תשובות. התשובות שלהם מלמדים אותם על עצמם ועל הזוגיות שלהם. הם מודעים יותר להתנהגויות, רצונות ורגשות שלהם. הם מכילים רגשית. כשיש מודעות לדברים, אנשים יכולים לעשות משהו עם זה, לפעול בהנחייתי. אהיה שם בשביל לשמור עליכם, לתת כלים, לחזק התקדמות, לחפש עוד כיוונים, להגשים תקוות. מעכשיו והלאה, למרות שאתם תיפגשו איתי פעם בשבוע, התהליך נמצא איתכם כל הזמן, 24/7. במהלך כל השבוע אתם תחשבו על הדברים שדיברנו עליהם בפגישה, תעכלו אותם, תסתכלו בראיה מחודשת על בן הזוג ועל הקשר הזוגי, תתרגלו כלים שתקבלו בתור שעורי בית. תציעו גם כלים שמתאימים לכם הכי טוב כי אתם מכירים את עצמכם הכי טוב. תשובתי עזרה לך?
- כן, נשמע נחמד.
- יש לך עוד שאלות?
- כן. למה את עושה את זה?
- את מה?
- למה בחרת בזה? זה כסף טוב? סליחה שאני שואלת...
- את יכולה לשאול אותי. אם לא ארצה לענות, אגיד לך שאני לא יכולה לענות. אני נפגשת עם זוגות כי אכפת לי מאנשים ומהחברה. אני רגישה מאוד ליחסים בין-אישיים, וליחסים זוגיים במיוחד, מכיוון שיש להם השלכה רוחבית על הרבה תחומים בחיים, במיוחד על הילדים. אם ילד גדל לבית עם זוגיות בריאה וחזקה, הוא לומד דברים טובים על העולם ועל הקשרים הבין-אישיים שבו. הוא לומד מה זה להיות גבר ומה זה להיות אשה. הוא מקבל שיעורים ראשונים והכי משמעותיים שלו לחיים. שיעורים אלה יעצבו את תפיסתו של יחסים בין-אישיים. יש לכך השפעה עצומה על איזה בן אדם הוא יגדל להיות. חברה שמורכבת מאנשים חזקים, היא חברה איתנה.
עדנה, כשילד גדל לבית עם שיתוף אמיתי, תקשורת טובה, כבוד, אהבה וריעות, איזה אדם הוא יגדל להיות לדעתך?
- אדם חזק, בן זוג טוב, בעל הערכה עצמית מפותחת.
- איך החברה שלנו תראה אם ירבו אנשים כאלה?
- הלוואי! אבל ... בכל זאת, זו ישראל. כולם פה מנסים לדפוק אחד את השני, לא לצאת פראיירים.
- זה מה שאת מרגישה שקורה ביחסים שלך עם איתן? שאת רוצה לנצח ולא לצאת פראיירית?
- כן...
- איך זה מרגיש לך?
- כשאני מנצחת בריב ומוכיחה לו שאני צודקת, זה מרגיש לי טוב לטווח הקצר.
- ומה בקשר לטווח הארוך? את באמת רוצה לנצח אותו?
- אין מנצחים, שנינו מפסידים, אנחנו צריכים ללמוד לדבר כמו שצריך אחד עם השני לפני שנגיע למצב שבו, חס וחלילה, נשנא אחד את השני. צריך גם ללמוד לנהל כעסים שלנו, לא לפגוע אחד בשני כל הזמן, לא לשמור טינה. יש עבודה...
- אני שמחה שזה מה שאת רוצה. יש עוד משהו שתרצי לשאול אותי?
- לא
- תרגישי בנוח לשאול שאלות בכל שלב. האם את בוטחת בסביבתך כרגע בשביל לנהל דו-שיח עם איתן?
- כן
- איתן, תרצה כעת להתחיל לנהל דו-שיח עם עדנה?
- כן, אני מחכה לזה כבר שנים.
- יופי, לפני שנתחיל, אני מבקשת שתשבו פנים אל מול פנים אחד לשניה, ותביטו בעיניים אחד של השניה במשך שלוש דקות. בשקט, בלי להוריד את מבט, בלי לדבר. תנסו "לראות" אחד את השניה. תנסו להבין מה השני מרגיש וחושב, אילו רצונות יש לו עכשיו, בשבוע הזה, בשנה הזו. מי הוא ומה תקוותיו. אתם יכולים להחזיק ידיים בשלב כלשהו, אם תרצו.
אני אעמוד בצד בשקט.
מיקה
אני כועס!
שיחה של יוסי עם חברו הדמיוני
- אני כועס עליה!
- למה?
- אתמול היא קיללה אותי בזמן שרבנו
- מה הרגשת כשזה קרה?
- אמרתי לך, זה הכעיס אותי מאוד!
- זה הכעיס אותך מאוד. מה עוד הרגשת? למה זה הכעיס אותך?
- כי זה מעצבן כשמקללים אותך. אותך זה לא מכעיס?
- אולי. למה זה מכעיס אותך? אני לא מבין את התשובה שלך.
- מה לא ברור בזה שאני כעסתי?
- זה שכעסת ברור לי. לא ברור לי למה כעסת.
- כי יש כללים. יש קווים אדומים, כאלה שלא עוברים אותם אפילו בריבים: לא מקללים, לא מרביצים. אנחנו אנשים מתורבתים.
- מה קורה כשעוברים אותם?
- אני כועס.
- למה?
- כי יש קווים אדומים שלא ... כבר הסברתי. טוב, לא משנה, בוא נראה סרט.
- רגע. אני רוצה להבין מה בדיוק הרגשת. וגם לעזור לך להבין. תנסה להיזכר מה היה הרגש שהתלווה לכעס? הרי כעס בדרך כלל לא עומד לבדו. הוא תגובה השרדותית שמגנה עלינו מפני פגיעה. אם חודרים לתחום האישי שלנו, אנחנו מרגישים צורך להתגונן. נפגעת?
- לא נפגעתי. אני יודע שהיא לא באמת חושבת שאני אידיוט.
- אז מה כן?
- אולי הרגשתי בושה. התביישתי שהיא מתנהגת ככה. התביישתי שהשכנים יכולים לשמוע לחשוב שאנחנו זוג אהבלים שמדברים בשפה נמוכה. אני לא רוצה שיחשבו עלינו דברים כאלה.
- אתה חושב שאתם זוג אהבלים שמדברים בשפה נמוכה?
- לא. זה קרה רק פעם אחת. אני בטוח שהתפלק לה.
- היא יודעת שכעסת?
- כן, אנחנו לא מדברים מאז.
- היא יודעת למה כעסת?
- חחח. אתה צוחק?ֿ עד רגע הזה אני לא ידעתי למה כעסתי. לא ידעתי שזו בושה.
- איך נראה לך שהיא פירשה את הכעס שלך? וזה שאתה לא מדבר איתה כבר יממה.
- לא יודע. אולי היא חושבת שאני מאוכזב ממנה. אולי שנפגעתי מאוד.
- אתה רוצה שהיא תדע מה בדיוק הרגשת?
- כן. אגיד לה. שתדע. הייתי רוצה לדעת למה היא כועסת, למה היא התכוונה כשקראה לי אידיוט. אני מבין שאני תלוי באוויר ומפרש מה אומר הכעס שלה: אולי היא מאוכזבת ממני? אולי היא נעלבה? יש כל כך הרבה רגשות. לך תדע....
- רעיון טוב.
- אחלה, תודה אחי, עזרת לי להבין את עצמי קצת יותר טוב.
אנחנו בדרך כלל לא מדברים ככה עם החברים שלנו. בדרך כלל תיאור הרגש נעצר אחרי המשפט "אני כועס" ואז מתחילות השאלות שמונעות לעיתים על ידי סקרנות: מה בדיוק קרה? מה היא אמרה? איך ענית? כהנה וכהנה. אה, ואחר כך, כמובן, מגיעות העצות: מה אני הייתי עושה, מה עשיתי במצב כזה, מה אתה צריך לעשות וכו'.
למה? למה לתת עצות לפני שהבנו איך האדם מרגיש מה בדיוק עובר עליו? בדרך כלל, בשלב זה, הוא בעצמו עוד לא ניתח מה בדיוק עובר עליו.
אנחנו כמעט ולא מדברים על רגשות עם החברים שלנו. אפילו לא עם החברים הדמיוניים :). יש אנשים שלא יכירו בכך שלפעמים הם חשים רגשי קנאה או עלבון הנתפסים "נחותים" בסולם הדרגות של הרגשות. על רגשות לא מדברים. פשוט יש אותם. נדמה כי לדבר על רגשות נחשב כמעט לטאבו. אני מרגיש את מה שאני מרגיש. זהו זה.
לכל רגש יש סיבה. בואו נשאל את עצמנו למה אנחנו מרגישים דברים מסוימים כפי שאנו מרגישים אותם. אם נחזור לדיאלוג בין שני החברים, כל אחד עשוי להגיב לקללה באופן שונה מבחינה רגשית: יש שיעלבו, יש שיפגעו, יש שיתביישו, יש שירגישו את כל הרגשות יחדיו, או שלא ירגישו אף אחד מהאמור, אלא משהו אחר. מה אנחנו בכל הסיפור הזה?
רגשות הם חברים טובים שלנו. הם מלווים אותנו וילוו אותנו לאורך כל חיינו. מותר לנו להרגיש הכל, בין היתר: לקנא, להיעלב ולהתבייש. מה שהכי חשוב זה שנהיה מחוברים לרגשות שלנו ונבין אותם. בקיצר, שנהיה אינטליגנטיים ורגישים.
פיל לבן
אצלינו הכל בסדר, טפו טפו טפו. אני אוהבת אותו והוא אוהב אותי. יחד עם זאת, יש ביננו משהו לא מדובר. שנינו יודעים שיש בעיה אך נמנעים מלדבר עליה. זה קשור ליחסי מין. כן כן, אם זה היה משהו אחר, מזמן כבר היינו מדברים על זה. אני מרגישה לא מסופקת ונראה לי שהוא מבחין בכך. אני לא רוצה לעלות את הנושא כי אני מפחדת לפגוע בו. אני מניחה שהוא לא מעלה את הנושא כי גדל בבית שלא מדברים על דברים כאלה.
אז עכשיו אנחנו תקועים בחדר עם הפיל הלבן הזה. בינתיים זה מרגיש לי כמו פיל-פילון. אני מחזיקה את הפיל-פילון ביד שלי ואני שואלת את עצמי, למה אנחנו מחכים? שהפיל-פילון יהפוך לממותה? שאתחיל לפנטז על מישהו אחר?
יקירה, את מנהלת דיאלוג פנימי סביב הפיל-פילון הלא מדובר. דיאלוג זה מצריך ממך הרבה אנרגיה. זה טוב שאת רוצה לתפוס את הפיל-פילון בזמן, לפני שהוא הופך לממותה. כרגע, אין לי תשובה בשלוף. בתור התחלה, יש לי כמה שאלות. מה צריך לקרות בשביל שתרגישו בנוח לדבר על הפיל-פילון באופן גלוי? מה יקרה כשתתחילו לדבר עליו? באיזו מידה זה יכול לפגוע בבן זוגך? מה בן זוגך יענה לך כשתשאלי אותו האם ירצה לדבר על הנושא? איך הוא ירגיש? מה יקרה כשתקבעו זמן לדבר על זה? מה יהיה המחיר של הפתיחות?
קורה שאנחנו מנהלים דיאלוג פנימי עשיר ומייגע סביב הפילים הלבנים שמבוסס על ההשערות שלנו. על מה ההשערות שלנו מבוססות?
האם הם יחיו באושר עד סוף ימיהם?
היה היה זוג נחמד. הם חיו באהבה ובאושר, בילו הרבה זמן ביחד, יצאו לטיולי טבע, מסיבות יער ופסטיבלים אלטרנטיביים. בני הזוג לא רבו אף פעם. לא היה על מה לריב. הם צחקו על הבעיות של אחרים והיו בדעה שבני הזוג שרבים הם פשוט לא מתאימים אחד לשני. אחרי 5 שנים הם החליטו להכניס לחייהם יותר משמעות ולהפוך למשפחה. נולד להם זוג תאומים.
התוספת המשפחתית טילטלה את חייהם של בני הזוג. השינוי היה עצום. הם התחילו להתווכח על כל דבר קטן ולא הצליחו להגיע להסכמות בינהם. במהלך הריבים בינהם נאמרו דברים לא מחמיאים, בלשון המעטה. בני הזוג היו עייפים ותשושים, פיזית ונפשית. ובעיקר, הם היו מתוסכלים מהמצב. כל אחד הרהר עם עצמו: מה אני עושה איתו/ה? האם נגמרה האהבה?
חברים טובים התגייסו לעזור לבני הזוג. המלצת החברים הייתה: "אין מה לעשות, כולם רבים הרבה כשיש ילדים קטנים. אתם לא מיוחדים. תורידו פרופיל ותחליקו דברים בעיתיים, זה יסתדר עם הזמן. הילדים יגדלו ותראו איך שהכל יתסדר בעצמו". העצה הזאת נשמעה הגיונית לבני הזוג והם אכן החליקו דברים בעייתיים ולא פתרו אותם. טיאטאו אותם מתחת לשטיח, שמרו על אווירה טובה בבית - העיקר שלא יהיו מריבות. כך נמשך במשך שנה. על פני השטח הכל היה בסדר, אבל בני הזוג הרגישו שמשהו חסר.
לאווירה הטובה הזו היה מחיר. מחיר של אינטימיות. כל אחד מבני הזוג הרגיש בודד. כל אחד מהם נכנס לדכדוך קל. הם התרחקו יותר ויותר, ולבסוף החליטו לפנות ליעוץ זוגי.
היעוץ עזר להם מאוד. הם התחילו לנהל שיח: כלומר, לשים את הדברים הבעייתיים על השולחן ולדבר עליהם בצורה בונה ולא הורסת. למדו לפתור קונפליקטים. למדו להקשיב ולהישמע. בני הזוג הרגישו שסוף סוף ניתנה לכל אחד הזדמנות לפרוק את התסכול הרב שהצטבר במשך הזמן. הם למדו להכיל אחד את השני. חזרה האינטימיות בינהם. חזר השיתוף. הכל טוב ויפה. ביי ביי, ותודה גדולה ליועץ זוגי המיומן.
סוף טוב לסיפורֿ? האם הם יחיו happily ever after?
לא בהכרח. חברים, יעוץ זוגי הוא כלי עצום, יחד עם זאת הוא לא כלי כל-יכול. במהלך היעוץ, בני הזוג למדו לחשוב ולהתנהג אחרת. בעקבות זה, הם הרגישו אחרת. הם התחילו לנהל את הזוגיות שלהם במקום שהזוגיות תנהל אותם (בדומה למה שאלון גל אוהב להגיד על כסף: "אל תתנו לכסף לנהל אתכם, תנהלו אותו אתם"). בני הזוג למדו להקשיב, להביע אמפתיה, להעביר ביקורת בצורה בונה וליישם כלים אחרים שלמדו בהנחיית היועץ. בני הזוג עבדו כצוות והצליחו - הם שיקמו את הזוגיות שלהם.
השיפור העצום בחייהם קרה, בעיקר, בגלל הרצון שלהם לשנות את היחסים והאמונה ששינוי כזה אפשרי. הם התמסרו לתהליך והאמינו בו. בנוסף, בני הזוג גילו חמלה וסליחה יוצאות דופן אחד כלפי השני. הם ויתרו על הטינה ששמרו בליבם בקשר לדברים פוגעניים ומעליבים שנאמרו וקרו בינהם בעבר. הם מצאו את הכוח לשחרר את הטינה ולסלוח. האם הם יימצאו בעצמם כוח כזה גם בעתיד?
לסיפור הזה אין סוף. בני הזוג יכתבו את הסוף בעצמם. הם אלה שאחראים על הזוגיות שלהם. אלה חדשות נפלאות, נכון?
תזכרו: תהליך היעוץ הוא כלי, הוא לא קסם עם תעודת ביטוח לכל החיים. מומלץ להיעזר בו כי הוא אכן מוכח ככלי יעיל לשיפור יחסים כי הוא מקנה כלים מוגדרים ומלווה אתכם צעד אחר צעד עד שהשינוי המיוחל מתרחש.
והשאר בידיכם.
משברים אישיים וזוגיות
איזה כיף להיות עם מישהו שאוהב אותך, מפנק, מכבד, משקיע בך ובילדים שלכם. איזה כיף לדעת שאתם חולקים אחד עם השני את כל האושר והעושר שלכם. נכון, מאוד כיף. יחד עם זאת, אל תשכחו שאתם חולקים אחד עם השני גם את הדברים הפחות אטרקטיביים כמו משברים אישיים של בן הזוג.
משברים אישיים יכולים להיות שונים: אובדן אדם יקר, דכדוך, דכאון, דכאון אחרי לידה, קשיי קריירה, אובדן מקום עבודה, מחלה, יציאה לגמלאות וכדומה. בן הזוג מהווה חלק מהמערכת שנקראת משפחה, והוא לא יכול שלא להביא את המשבר אישי לתוך המערכת הזאת. ניקח לדוגמא דיכדוך או דיכאון. לבן הזוג המדוכדך אין את הפריווילגיה להתבודד מהמשפחה לתקופה מוגדרת מראש על מנת לפתור בעצמו את המשבר שלו. בנוסף, הוא לאו דווקא רוצה להתבודד. נהפוך הוא, הוא ירצה לשאוף אנרגיות דווקא מהמשפחה שתחזק אותו ותהיה לצידו בתקופת המשבר.
גם אם בן הזוג המדוכדך היה יכול והיה רוצה להתבודד מהמשפחה שלו על מנת "להתבשל" עם הקושי שלו ולפתור אותו לבד, הוא לא יכול לדעת כמה זמן זה ייקח. זה יכול להיות עניין של שבוע, חודש או שנה.
לזוגיות יש קצב משלה. אם אחד המנועים יוצא מהתפקוד, הקצב משתבש. משתבשים יחסי כוחות בן בני בזוג, האווירה בבית כבר לא נעימה כפי שהיתה, מתח מורגש באוויר. היא מוטרדת בקשר לקשיים של הילדים בבית הספר. היא מרגישה מדוכדכת וחסרת אונים. היא מדברת על זה עם בעלה שאומר לה שהיא דואגת יותר מדי ושהיא פשוט צריכה להפסיק להילחץ כל כך. בא לה לבכות בגלל המשפט הזה. כל מה שביקשה זו הבנה ואהדה מצידו.
הוא מדוכדך אחרי הלידה של בנם הבכור: החיים שלהם השתנו מן הקצה אל הקצה, אין יותר מקום לספונטאניות, כל היום שלהם כפוף לסדר יומו של התינוק, אין אינטימיות עם אשתו והוא מרגיש שהפך לגלגל השלישי והמיותר. אשתו רוצה לעזור וממליצה לו ללכת לפסיכולוג בטענה שהוא, כנראה, בדיכאון אחרי הלידה. היא מרגיעה אותו שהיא קראה על התופעה של דיכאון אחרי לידה וזה קורה לגברים לא מעט. היא רוצה שהפסיכולוג יעמיד את בעלה על הרגליים בחזרה כי קשה לה לטפל ב"שני תינוקות" במקביל. הוא חושב לעצמו: "מה היא שולחת אותי לפסיכולוג? אני לבד במערכה הזו, היא לא מבינה אותי, מה כבר ביקשתי? שתבין מה עובר עלי". יש תחושת בדידות.
בשתי הדוגמאות האלה בן הזוג בעצם אומר לאחר: אני צריך אותך חזק, אסור להישבר, תקום על הרגליים שתהיה לצידי במירוץ של החיים. זה לא בית הבראה. נכון, זה לא קל כש"טייס המשנה" שלך לא מתפקד כרגיל. בהחלט אפשר להבין את הדחף הכל כך נפוץ לעזור ולהעמיד על הרגליים. יחד עם זאת, זה יכול להזיק ולהאט את תהליך ההעצמה של טייס המשנה.
אין כמעט דבר קשה יותר מלשמוע מבן הזוג מה אתה צריך לעשות: "תפסיקי לדאוג, לך לטיפול" וכדומה. זה מתסכל ומחליש אותך עוד יותר. אתה מרגיש חסר אונים.
ומה עם בן הזוג השני שלא חווה משבר אישי? גם לו קשה בתקופה זו. החיים רצים, הוא ממשיך לחוות דברים, אך הוא איבד שותף שחלק איתו ותמך בו. כעת השותף מדוכדך, הוא לא מתעניין בהרגשתו, הוא לא שואל איך עברה עליו הפגישבה החשובה, או האם קשה לו לשאת לבד בכל מטלות הבית. אין תמיכה לתומך. הוא חש בודד.
כתוצאה, שני בני הזוג מרוחקים אחד מהשני ומרגישים בודדים. מה עושים? חשוב מאוד שבמצבי משבר אישיים לבני הזוג תהיה מסגרת תומכת. זה חשוב לא פחות מהטיפול האישי שיעבור בן הזוג שנקלע למשבר. בתהליך היעוץ, הקושי הופך למשותף. בני הזוג מנתחים את המצב ביחד ואני נמצאת איתם בשביל לשמור עליהם ולהנחות אותם. אני עוזרת לקדם את השיח סביב הבעיה בצורה בונה ששומרת על בני הזוג. אני עוזרת לאזן את השיח - מתמקדים בכל אחד מבני הזוג. צרכים וכאבים של כל אחד נשמעים, מובנים וזוכים לאמפתיה. מדברים על הדברים הלא מדוברים. כשבני הזוג מתחילים לתקשר בינהם בקשר למשבר וכל מה הביא עמו לזוגיות, זה נותן להם תחושה של שותפות וכוח. תחושת הבדידות נעלמת. הוא כבר לא מרגיש לבד במערכה הזאת והיא מרגישה שיש לה שותף.
אנא גדלו מתוך המשבר.
אני הורה טוב יותר מאשר אתם הייתם עבורי
שלושה אנשים בחדר, בן ושני הוריו, מנהלים דיאלוג קצר:
בן: "אני הורה טוב יותר מאשר אתם הייתם עבורי".
הורים: "נכון".
בחדר נמצא זבוב על הקיר. הזבוב לא מכיר את הנפשות הפועלות. מה הזבוב מהרהר לעצמו על הדיאלוג הקצר זה? אולי הוא חושב שלא מן הראוי שבן ידבר ככה עם הוריו, אפילו אם יש לבן מחשבות כאלה. אולי הזבוב חושב שההורים צריכים לשים גבול לבנם ולהגיד: "איתנו לא מדברים ככה, זה פוגע".
בואו ננתח מה קרה שם:
להורים של הבן קוראים אסתר וגדעון. הם בני 53 ו-56. אסתר וגדעון הם אנשים נמרצים, עצמאים, ליבראלים ודעתניים. אסתר היא רופאה מוכרת בתחומה ומנהלת מחלקה בבית חולים פרטי. בבעלותו של גדעון עסק מצליח. בנוסף לרזומה המקצועי המפואר של אסתר וגדעון, הם אנשים קשובים ואמפתיים.
בדיאלוג הקצר הזה שהתנהל בינם לבין בנם, אסף, היה להם תפקיד אחד. הם היו אמא ואבא. אמא ואבא של אסף.
אסתר וגדעון ממש לא היו הורים גרועים. הם קראו ספרים על חינוך ילדים ונהגו להתעדכן במחקרים שפורסמו בתקופה שבה גידלו את אסף. הם תמיד היו קשובים אליו, לצרכים שלו, למשאלות שלו, לפחדים שלו, לאכזבות שלו ולתקוות שלו. הם עדיין מאוד קשובים. כשאסף אומר "אני הורה טוב יותר מאשר אתם הייתם עבורי" הם שמו את עצמם רגע בצד וניסו להבין מה הוא בעצם אמר להם. הם הקשיבו לא רק למילים שלו אלא גם לקונטקסט וסאבטקסט (context and subtext) בהם הדברים הנאמרים.
מה הקונטקסט והסאבטקסט כאן? היום אסף הוא אב צעיר לפעוט בן 3 והוא מאוד גאה בתפקידו החדש. זהו תפקיד מאוד לא פשוט עבורו והוא מבקש שיכירו במאמציו ובהצלחותיו בקשר לתפקיד האבאי. אסף מאוד קשוב ורגיש לבנו, הוא לא מפספס אף אירוע בגן של בנו, קורא ספרי פסיכולוגיה לילדים ועוקב אחר תפריט האוכל בגן. בנוסף, אסף מצליח לתמרן בין עבודה תובענית כעורך דין למטלות הבית.
אסתר וגדעון מכירים את בנם אסף ויודעים שהוא רגיש ואכפתי. הם מבינים מה הוא מרגיש בתקופה זו של החיים: יש פעוט בבית, סדר עדיפויות השתנה, בונים חיים מחדש. הוריו של אסף מעניקים לו הרגשה שהוא מובן. הם מחזקים אותו כי זה מה שהוא צריך ברגע זה. הם לא מכניסים את עצמם לתמונה ולא נלחמים על "כבודם". הם מבינים שבנם מבקש מהם אמפתיה, אפילו אם הבקשה שלו נעשתה באופן עקיף. בדרך כלל, תביעה לאמפתיה תיעשה באופן לא ישיר. נדיר לשמוע מישהו אומר ליקיריו: "אני זקוק לאמפתיה עכשיו".
ומה עם הצרכים של אסתר וגדעון? הם אומרים שהם רוצים להאמין שכשילדו של אסף יגדל ויגיד להוריו משהו בסגנון "אני הורה יותר טוב ממך", אסף יחשוב רגע, יבין מה עומד מאחורי אימרה זו ויגלה אמפתיה.
מה לזה ולזוגיות?
הכל. חשוב לזכור שמאחורי כל אימרה מילולית יש קונטקסט סאבטקסט. ישנם צרכים, פחדים, תקוות והרבה הפתעות. תראו את בן הזוג. שימו את עצמכם רגע בצד. תסתכלו לעומק ואל תוותרו לשטחיות ולמשחקי אגו מיותרים.
נימוס בזוגיות
למה אנחנו מרשים לעצמנו יותר עם בני הזוג?
לעיתים, בני זוג אומרים זה לזה דברים פוגעים שלא היו נאמרים לאדם אחר שאיננו בן הזוג. למה הם לא היו נאמרים לאדם אחר? כי זה פשוט לא מנומס.
למה בני זוג מוותרים על נימוס כל כך בקלות? למה הוא מרשה לעצמו לגלגל עיניים כשהיא אומרת משהו שהוא לא בדיוק לרוחו? ולמה היא מרשה לעצמה להגיד שהוא מדבר שטויות בזמן שהוא אומר את דעתו על נושא מסוים שבמחלוקת?
יש שיגידו שבזוגיות אין מסכות. כל אחד אומר את מה שעל לבו. כנות מעל הכל. גם במחיר של פגיעה בשני. לפי גישה זו, אם בני הזוג לא יהיו כנים אחד עם השני בכל דבר, חיובי כשלילי, התקשורת בינהם תהיה מבוימת, לא אמיתית ולקויה. הוא יגיד: "זה אני, take it or leave it". היא תגיד: "זאת אני, ואם לא אהיה אמיתית איתך, אז אמצא מישהו אחר להיות אמיתית איתו". זה מזכיר זעקה של תינוק לההורים שלו: אמא ואבא, תקבלו אותי כמו שאני ותמלאו את כל צרכיי ללא עוררין.
בני הזוג שלנו הם לא אמא ואבא שלנו, למרות שלא מעט פעמים אנחנו משתוקקים שהם יקבלו אותנו בברכה "כמו שאנחנו". זאת אומרת, יקבלו אותנו יחד עם ההערות הפוגעניות, הציניות, ריחות וצלילים שמשתחררים מאיתנו באופן טבעי וכל דבר אחר שהוא חלק בלתי נפרד מאיתנו.
יש דרך אחרת לתקשר עם בני הזוג. מנומסת יותר ופוגעת פחות. דרך רגישה ואמפתית. אפשר לתקשר גם בלי לומר: "אני חושבת שאתה לא מוכשר ובגלל זה פיטרו אותך" או "אתה אפס" או "אני לא בטוח אם אני אוהב אותך" או "אני לא בטוח שאני מסוגל לחיות איתך" "את חייבת להוריד כמה קילוגרמים" וכדומה. ישנן אימרות הרסניות, שעדיף שלא יאמרו בלי קשר למידת כנותן. בן או בת זוג ששומעים אימרה מסוג זה יכולים לנסות לסלק אותה מראשם, אך אני לא בטוחה שהם תמיד יצליח לעשות זאת.
על אף שהיא התנצלה והתחרטה, בן זוגה עדיין מרגיש שהיא רואה בו "מפסידן". על אף שהוא נשבע שלא התכוון לזה, התחנן לסליחה, ועל אף שעבר זמן רב מאז שהדברים נאמרו, בת זוגו עדיין לא השתחררה מהרגשה שהיא "לא רצויה". הדברים נאמרו. אי אפשר לקחת אותם בחזרה.
והנה לכם סיפור קצר:
היה היו גבר ואישה אוהבים זה את זו. מדי פעם היא נהגה להעליב אותו וגם הוא נהג להעליב אותה מדי פעם. הם סיכמו בינהם שכאשר הם מעליבים אחד את השני, הם תוקעים מסמר בגדר שמקיף את הבית. יחד עם זאת, כאשר הם יגידו או יעשו דבר טוב אחד לשני, הם יוציאו מסמר אחד.
הרבה שנים עברו מאז. בני הזוג גידלו ילדים וכעת היו לסבא וסבתא. יום אחד הם יצאו לחצר לבדוק את כמות המסמרים וגילו שלא נשאר אף מסמר בגדר. איזה יופי.
אבל נשארו הרבה חורים...
אנא תהיו רגישים גם לאלה שהכי קרובים אליכם,
מיקה.